אסופה נפלאה, אחת הטובות ביותר שפירסמה הוצאת 9 נשמות. אסופה שתדבר לכל אוהב ספר וחובב קריאה. האסופה כוללת שלוש מסות העוסקות באהבת הספר, אהבת הקריאה, מקומם של הספרים בחיי האדם והשפעתם על האנושות.
המסה הראשונה: "קץ הספרים" מאת אוקטב אוזן, היא יצירה נבואית המתארת את חזונו של אוזן ביחס להרגלי הקריאה האנושיים בעתיד –
"אם באומרכם ספרים כוונתכם לקונטרסי הנייר הרבים מספור, המודפסים, מקופלים, תפורים וכרוכים בכריכה המודיעה על שם היצירה, אודה בפניכם בכנות שאינני חושב — ושהתקדמות החשמל והמכניקה המודרנית אוסרת עלי להאמין — שההמצאה של גוטנברג תוכל שלא להידרדר בזמן קרוב למדי עד לחוסר שימוש כפרשניתה של התוצרת האינטלקטואליות שלנו.
בית הדפוס, שריוָרוֹל כינה בצדק רב כל כך "הארטילריה של החשיבה", ולוּתר אמר עליו שהוא מתת האל האחרונה והעילאית שבאמצעותה אלוהים מקדם את ענייני הבשורה; בית הדפוס ששינה את גורלה של אירופה וששולט על הדעה באמצעות הספר, החוברת והעיתון מזה מאתיים שנה; בית הדפוס, שמ־1436 מושל ברודנות על רוחנו, נראה כעומד בפני סכנת מוות, לדעתי, מחמת מקליטי קול שונים שהומצאו לאחרונה ושלאט־לאט ישתכללו עד מאוד.
על אף ההתקדמות העצומה במדע המכבשים, על אף מכונות ההרכבה הקלות לניתוב, המספקות גופנים חדשים שנוצקו לא מכבר לתוך תבניות ניידות, נדמה לי שהאומנות של פוּסטר, שֵפֶר, אֶטיֶין, וַסקוֹסָן, אַלד מָנוּס וניקולס יֶנסוֹן, שנחלו בה הצלחה אחד־אחד, הגיעה לשיא שלמותה, ונכדינו לא יפקידו עוד את יצירותיהם בידיו של התהליך הזה, שכבר מזדקן למדי, ושלמעשה ניתן להחליפו בנקל ברישום הקול, שעודנו בראשית דרכו."
אומנם בהמשך אוזן מפליג בתיאורי האופן שבו יתממש חזונו, ובפרטים הוא לא דייק בשל מגבלות הידע של אותה התקופה, אבל הוא בהחלט צדק באופן שבו הוא תפס את השינוי שיתחולל בהרגלי הקריאה האנושיים ובאופן שבו הם יתממשו –
"אני מאמין אפוא בהצלחתו של כל דבר שיפעל לטובת הבטלה והאנוכיות של האדם. המעלית הרגה את העלייה במדרגות. הפונוגרף ישמיד קרוב לוודאי את בית הדפוס."
הקובץ השני באסופה הוא סיפור שפירסם גוסטב פלובר בגיל 16 – "ביבליומאניה" המתארת את טירופו הנפשי של ג'קומו, אספן ספרים נדירים ועתיקים, שאף על פי שלא ידע לקרוא, אסף את הספרים הנדירים בחירוף נפש שכילה את ימיו וחייו –
"ברחוב נראה אך לעתים רחוקות, אלא אם כן היה זה יום של מכירה פומבית של ספרים נדירים ומעניינים: אז כבר לא היה אותו גבר רפה ומגוחך. עיניו ברקו, הוא רץ, הוא הלך, הוא רקע; בקושי הצליח לשלוט באושרו, בדאגותיו, בחרדתו ובכאביו; הוא חזר הביתה מתנשף, מתנשם, קצר נשימה. הוא נטל את הספר הנחשק, חמד אותו בעיניו, הביט בו ואהב אותו, כמו כילַי את אוצרו, אב את בתו, מלך את כתרו."
הסיפור מתאר את האופן שבו התגלגלו חיו וגורלו לאחר שקללה נוחתת על העיר ברצלונה. מיתות משונות, שריפות ומחלות שלא נמצא הגורם להן.
הקובץ השלישי באסופה, הוא תשע הערות על הספרים והספרות מאת אלברטו מנגל. מקבץ מענג ומחכים שמעניק לקורא תובנות מעניינות על הקשר בין הקוראים לסופרים, ועולם הקריאה:
"הקשר בין סופר לקוראיו הוא שאלה של חיים ומוות, ממש כך. אם הסופר נקרא, הוא חי; אם לא, הוא מת. שום דבר ושום אדם לא משפיעים על ההכרעה האכזרית הזו, מלבד הקורא."
מאחר ומדובר בהערות, האופי שלהן אנקדוטלי. באחת מההערות הוא מספר על מכתב שכתבה לו דוריס לנסיג לפני שזכתה בפרס נובל לספרות וכך הוא כותב –
"היא סיפרה לי ששלחה לעורכים שלה באנגליה ובארצות־הברית את הרומן החדש שלה ושני סיפורים ארוכים. באנגליה אמרו לה שהיא כותבת יותר מדי (את זה הם אמרו לסופרת בת שמונים), מארצות־הברית השיבו שהספרות שלה לא מעניינת את הדור הצעיר."
אני לא יכולה אפילו להתחיל לדמיין את עוגמת הנפש, התיסכול והכאב שחשה מעצם התשובות המבזות שקיבלה.
באנקדוטה אחרת הוא מספר את סיפור הצלת "הגדת סרייבו" ע"י ספרן מוסלמי. הסיפור גרם לי להתרגשות ולהזיל דמעות מעניי
לסיום אניח לפניכם ציטוט מתוך ההערה השמינית (תיאור כל כך נכון ומדוייק של הרגל שלעיתים גורם לי לבושה קלה בשטחיות ולמפחי נפש לא מבוטלים. והגם שכך אני לא יכולה להיגמל ממנו)
"אוסקר ויילד טען שרק אנשים שטחיים לא שופטים לפי הקנקן; האבחנה שלו מושיעה את הקורא, שהסתנוור מכמות הספרים שמציעים לו את עצמם ללא בושה ממדפי החנויות, והניח לעצמו להתפתות לאלה שכריכותיהם מושכות או מקוריות יותר, אלגנטיות או נועזות יותר. למי שאינו יודע דבר על ספר מסוים (הכותרת מסתורית, הסופר לא מוכר, המוציא לאור אלמוני), עיצוב הכריכה משמש רמז לתוכן, כמין חידה איקונוגרפית הבוחנת את חדות הראייה של הקורא."
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
