The Dollhouse מאת פיונה דייוויס הוא רומן מקסים שמשלב חתיכת היסטוריה מניו יורק של שנות החמישים עם תעלומת מסתורין, ובמקרה הזה המקום עצמו כמעט גונב את ההצגה.
מה שצריך לדעת
רומן מאת Fiona Davis שנע בין הברביזון של ניו יורק בשנת 1952 לבין 2016, ומשלב את סיפורה של דרבי, צעירה הלומדת מזכירות, עם התחקיר של העיתונאית רוז על תעלומה ישנה מן המלון.
לקוראים שאוהבים רומנים היסטוריים, ניו יורק הישנה, סיפורים על נשים ועצמאות, מבנה של שתי תקופות ותעלומה שמשתלבת בתוך היסטוריה חברתית.
הברביזון עצמו, האווירה של ניו יורק בשנות החמישים וההשוואה בין האפשרויות שנפתחו בפני נשים אז לבין חייה של רוז ב־2016. המעבר בין שתי התקופות עובד היטב.
בחלק מן העלילה העכשווית של רוז נוצר מבחינתי חוסר אמינות מסוים. הוא לא הרס את הספר, אבל הפריע בתוך מארג שבשאר הזמן עבד עבורי מצוין.
רוז היא עיתונאית המתגוררת עם בן זוגה גריף בדירה בבניין שהיה בעבר מלון ברביזון לנשים. גריף, סגן ראש עיריית ניו יורק ובעל שאיפות פוליטיות, התגרש כשנה קודם, ורוז מאמינה שהם נמצאים בדרך לבניית חיים משותפים. אלא שהחיים שלה מתחילים להתפרק בדיוק כשהעבר של הבניין מתחיל לסקרן אותה.
הברביזון היה במשך עשרות שנים בית לנשים צעירות שהגיעו לניו יורק בחיפוש אחר קריירה. בשנות החמישים חיו בו זו לצד זו דוגמניות, מזכירות ונשים צעירות שביקשו לעצמן עצמאות בעיר הגדולה, בתוך מסגרת שהייתה רחוקה מאוד מן החופש שאנחנו מקשרים היום למעבר מהבית.
יום אחד רוז נתקלת באחת הדיירות הוותיקות שנותרו בבניין גם לאחר שהמלון הוסב לדירות. הסקרנות שלה הופכת בהדרגה לתחקיר על הברביזון ועל הנשים שחיו בו, ובמרכזו דרבי מקלפלין.
דרבי מגיעה מאוהיו לניו יורק בשנת 1952 לאחר מות אביה ונישואיה מחדש של אמה. היא נרשמת לבית הספר למזכירות Katharine Gibbs בתקווה לרכוש מקצוע ולהיות עצמאית כלכלית. היא שונה מאוד מן הדוגמניות הזוהרות שמקיפות אותה, חסרת ביטחון ואינה משוכנעת כלל שהיא שייכת לעולם הזה.
אלא שלדרבי יש גם עבר שממשיך להדהד בבניין עשרות שנים לאחר מכן, ורוז הולכת ונשאבת לניסיון להבין מה באמת קרה.
הפרקים נעים בין ניו יורק של שנות החמישים לבין 2016, והמבנה הזה הוא אחד הדברים שעובדים היטב בספר. שנות החמישים מקבלות חיים דרך מועדוני ג׳אז, בילויים ליליים, חלומות על קריירה, בתי ספר למזכירות ומנגד גם הפנטזיה הישנה על נישואים לגבר הנכון. דייוויס משתמשת בשתי התקופות כדי לבחון עד כמה השתנו האפשרויות העומדות בפני נשים — וגם עד כמה חלק מן הלחצים פשוט החליפו צורה.
בעולמה של דרבי, האפשרות ללמוד מקצוע ולעבוד כמזכירה נחשבת מסלול לעצמאות. עצם היכולת של אישה לפרנס את עצמה בלי להיות תלויה בבעל היא הישג. בעולם של רוז, האפשרויות רחבות הרבה יותר, אבל עצמאות אינה בהכרח דבר שהושג אחת ולתמיד. הקריירה שלה, מערכת היחסים שלה והבית שבו היא חיה יכולים להתערער בבת אחת.
וזה אחד הדברים שאהבתי בספר. ההשוואה בין שתי הנשים אינה מסתכמת ב״פעם היה רע והיום טוב״. היא מראה שני דורות של נשים שמנסות לבנות לעצמן חיים בתוך ציפיות חברתיות שונות מאוד.
הסיפור של רוז גם מדגיש את המחירים שנשים מודרניות משלמות ואת האשליה שעצמאות מקצועית או זוגית מבטיחה בהכרח ביטחון. אהבתי מאוד את השילוב בין הסיפור שלה לבין זה של דרבי. כל אחת מהן מאירה משהו אצל האחרת.
יש כאן גם תעלומה, והיא נותנת לספר קצב ומושכת את רוז עמוק יותר אל עברו של הברביזון. אבל מבחינתי, הסיבה האמיתית לקרוא את הספר היא העולם שסביבה: ניו יורק הישנה, הנשים הצעירות שהגיעו אליה עם חלומות גדולים והפער שבין מה שנחשב אז לעצמאות לבין מה שנראה לנו היום מובן מאליו.
הבעיה היחידה שהייתה לי עם הספר היא חוסר אמינות מסוים בחלק מן העלילה של רוז. הוא לא הרס לי את הקריאה, אבל בתוך ספר שעבד עבורי כמעט לחלוטין, הוא בלט מספיק כדי להפריע.
למרות זאת, נהניתי מאוד.
The Dollhouse הוא ספר נוגע ללב, אנושי ומעניין, שמשלב היטב בין היסטוריה חברתית, סיפורן של נשים ותעלומה מן העבר. הוא גם מזכיר עד כמה עצמאות נשית היא מושג שהשתנה באופן דרמטי בתוך כמה דורות ועד כמה הדרך לשם מעולם לא הייתה פשוטה.
The Dollhouse / Fiona Davis
The Dollhouse by Fiona Davis is a charming novel that combines a fascinating piece of 1950s New York history with a mystery, and in this case the setting itself almost steals the show.
Rose is a journalist living with her boyfriend, Griff, in an apartment in the building that was once the Barbizon Hotel for Women. Griff, New York City’s deputy mayor and an ambitious politician, finalized his divorce about a year earlier, and Rose believes they are on their way toward building a life together.
Her life begins to unravel just as the building's history starts to draw her in.
For decades, the Barbizon was home to young women who came to New York seeking careers. In the 1950s, aspiring models, secretaries, and other young women lived there side by side, hoping to create independent lives in the city while still being subject to strict social expectations.
One day Rose encounters one of the longtime residents who remained in the building after the hotel was converted into condominiums.
Her curiosity gradually turns into an investigation into the Barbizon and the women who once lived there, particularly Darby McLaughlin.
Darby arrives in New York from Ohio in 1952 after her father’s death and her mother’s remarriage. She enrolls at the Katharine Gibbs Secretarial School, hoping to acquire a profession and become financially independent.
She is very different from the glamorous models surrounding her: shy, insecure, and far from convinced that she belongs in their world.
But Darby also has a past that continues to echo through the building more than sixty years later, and Rose becomes increasingly determined to discover what really happened.
The chapters alternate between 1950s New York and 2016, and this structure is one of the novel’s strengths.
The earlier period comes alive through jazz clubs, nightlife, dreams of careers and secretarial schools, alongside the older fantasy of finding the right wealthy man and getting married.
Davis uses the two timelines to examine just how dramatically women’s choices have changed, while also suggesting that some forms of pressure have simply changed their appearance.
In Darby’s world, learning a profession and becoming a secretary can represent independence. The simple possibility of supporting herself without depending entirely on a husband is an achievement.
Rose lives in a world with far more possibilities, yet independence is not something permanently secured. Her career, her relationship, and even the home she lives in can all become unstable at once.
That is one of the things I liked most about the novel.
The comparison between the two women is not reduced to the simplistic idea that the past was bad and the present is good. Instead, it shows two generations of women trying to construct lives for themselves within very different social expectations.
Rose’s story also highlights some of the costs modern women pay and the illusion that professional or romantic independence necessarily guarantees security.
I especially liked the way Rose’s story and Darby’s story work together. Each woman illuminates something in the other.
There is also a mystery, and it gives the novel momentum while drawing Rose deeper into the Barbizon’s past.
But for me, the real reason to read the book is the world around that mystery: old New York, the young women who arrived there with enormous hopes, and the distance between what counted as independence then and what seems almost obvious today.
My only real problem with the novel was a certain lack of credibility in parts of Rose’s storyline. It did not ruin the book for me, but in a novel that otherwise worked almost perfectly, it stood out enough to bother me.
Even so, I enjoyed it very much.
The Dollhouse is touching, humane and interesting, combining social history, women’s lives and a mystery from the past particularly well.
It also reminds us how dramatically the meaning of female independence has changed in just a few generations—and how complicated the road toward it has always been.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
