אין לי מושג מי כתב את התקציר שעל הכריכה האחורית של על הברכיים, אבל הוא בוודאות אדם עם חוש הומור מפותח במיוחד:
“זהו סיפור על התבגרות וניתוק מכבלי העבר, על מאבק בין כוחות פנימיים עוצמתיים ומנוגדים, ועל כוחה המרפא של נחישות הלב.”
ובכן, לא.
הספר הזה לא מתנתק מהעבר. הוא חופר בו, מתבוסס בו, ממחזר אותו, ואז מתפלא שהוא עדיין מריח רע. אין בו מאבק בין כוחות פנימיים עוצמתיים, כי בשביל שיהיה מאבק בין כוחות צריכים קודם כול להיות כוחות. ולתאר את הסיום שלו כ“כוחה המרפא של נחישות הלב” זו כבר אופטימיות כמעט רפואית. במקרה של מאיה, הגיבורה המרכזית, אני בספק אם בלי פסיכיאטר טוב וקצת איזון תרופתי אפשר בכלל לדבר על ריפוי.
מה שצריך לדעת
הספר הראשון בסדרת Bridge של Meredith Wild, רומן רומנטי על מאיה וקמרון, אהבה ישנה שחוזרת אחרי חמש שנים, ניו יורק, עבודה בוול סטריט, טראומה, אלכוהול והרבה מאוד דרמה.
לקוראות שאוהבות רומנטיקה עכשווית אינטנסיבית, אהבה שנייה, גיבורים שחוזרים מן העבר, דרמות רגשיות גדולות וסיפורים שבהם הזוגיות נבנית סביב פצעים לא פתורים.
על הנייר יש כאן בסיס טוב: אהבה ישנה, טראומה, ניו יורק, עבודה תובענית וגיבור שחוזר לחיי הגיבורה אחרי שנים. זה חומר שיכול היה להפוך לרומן סוחף.
מאיה היא דמות מתישה ולא עקבית, הספר מטפל באופן שטחי בהרס עצמי, התמכרות וניצול, והעלילה קופצת בין דרמות בלי לבנות עומק רגשי אמיתי.
העלילה, על קצה המזלג: חמש שנים לאחר שנפרדה מאהוב חייה, קמרון, הוא חוזר לחייה של מאיה. הפרידה שברה את ליבה, והיא מסרבת לאפשר לו להתקרב אליה שוב. לפחות כך הספר רוצה שנאמין.
מאיה עובדת כאנליסטית בוול סטריט. היא חיה את העבדות המודרנית: ימים שלמים מול מספרים, בתוך מרחב קובייתי קטן, עם בוס שוביניסט ומגעיל. סופי השבוע שלה מהולים בריקודים, אלכוהול וסטוצים מזדמנים. קמרון, שחזר משירות צבאי אחרי שחווה את מוראות המלחמה, פוגש אותה מחדש ומבין עד כמה התגעגע אליה ועד כמה הוא עדיין אוהב אותה. הוא יעשה הכול כדי להשיב אותה לחייו.
על הנייר, זה היה יכול להיות ספר נחמד. אפילו כזה שמעביר כמה שעות בלי יותר מדי נזק. אהבה ישנה, פצעים ישנים, ניו יורק, טראומה, עבודה תובענית, אנשים שמנסים להבין אם אפשר לחזור למה שהיה או לבנות משהו חדש. יש כאן בסיס. הבעיה היא שהספר בנוי על כמה כשלים בלתי נסלחים.
הבעיה הראשונה היא מאיה.
לא ברור לי במה בדיוק קמרון מאוהב, או מה הוא רוצה להחזיר לחייו. הדמות של מאיה פשוט מזעזעת. ולא, “מזעזעת” אפילו לא מתחיל לתאר את שאט הנפש שלי מהדמות הנשית המרכזית.
מאיה מוצגת כאישה חזקה, קרה, מתוחכמת, אשת עסקים מבריקה. בפועל היא מתנהלת כמו אדם על סף קריסה תמידית. היא שותה בצהריים, היא שותה בערבים, היא משתכרת שוב ושוב עד אובדן שליטה, והיא מתעוררת שוב ושוב לתוך אותה לולאה של הרס עצמי. בשלב מסוים זה כבר לא נראה כמו דמות מורכבת, אלא כמו רשימת סימפטומים שהסופרת החליטה לעטוף בשמלות יקרות ובמונחים של וול סטריט.
היא אלכוהוליסטית בהתהוות, או לכל הפחות בדרך לשם בריצה קלה עם עקבים גבוהים. בכל צהריים היא מנצלת את הפסקת הצהריים שלה כדי להימלט לבר אפלולי לשוט של וויסקי. מניסיוני הצנוע עם מספרים, חישובים ועבודה שדורשת ריכוז, קשה לי להבין איך היא מצליחה להישאר ממוקדת אחרי שוט של וויסקי באמצע יום עבודה. אולי בוול סטריט יש נוסחאות אחרות. אולי האקסל עובד שם על אדי אלכוהול.
וזה עוד לפני סופי השבוע, שבהם היא שותה את עצמה לדעת עד אובדן הכרה. בחורה בת עשרים וחמש, עם עבודה מצוינת, שכר מצוין וכל העולם לכאורה פתוח בפניה, אבל כמעט אין יום שבו היא לא מתנהלת מתוך הנגאובר, קריסה או דרמה חדשה. זה לא “אישה פצועה”. זה כאוס עם חוזה העסקה.
קמרון מזהה את הנטיות שלה לאלכוהוליזם וגם עוזר לה בחלק מהמקרים. מה שלא הצלחתי להבין הוא למה בחור צעיר, מצליח ומוכשר צריך את שק הצרעות הזה על גבו. הספר רוצה שנראה בכך אהבה גדולה. אני ראיתי בעיקר גבר שנכנס בהתנדבות למערכת יחסים עם אדם שזקוק לעזרה מקצועית הרבה יותר משהוא זקוק למחוות רומנטיות.
גם סיפור החיים של מאיה לא מעניין מספיק כדי להצדיק את כל ההתנהגויות המעוותות שלה. היא תולה בו כמעט הכול, אבל הספר לא מצליח להפוך את העבר שלה להסבר משכנע. לקראת הסוף, היקף הסיבוכים העלילתיים כבר נעשה מסחרר. הסופרת קופצת מעלילה לעלילה בלי הכרה, כמעט כמו הגיבורה שלה, שמדי פעם מתמוטטת בתוך אדי האלכוהול.
לא הצלחתי להבין מדוע מאיה לא אמרה לקמרון כבר בפעם הראשונה שהיא לא יכולה להינשא לו כי היא לא מסוגלת לעזוב את אמה. לא הצלחתי להבין מדוע הם לא יכלו לגבש פתרון. כשאוהבים, מתקשרים את הבעיות. זו לא תגלית פסיכולוגית חדשנית. זו פעולה בסיסית של אנשים בוגרים.
בכלל, כל הסיפור עם אמה של מאיה נראה מוגזם באופן מופרז, כיאה למלכת הדרמה שהספר מתעקש להציב במרכזו. חמש שנים היא לא ראתה אותה, ואז כשהיא מגלה את שמה ביומן המבקרים אצל סבתה, היא מקבלת התמוטטות עצבים. אולי זה אמור להיות רגע דרמטי. אני בעיקר הרגשתי שמישהו שוב לחץ על כפתור הפאניקה בלי לבדוק אם יש סיבה.
ואז יש את ג׳יה.
כל הסיפור עם ג׳יה גרם לי לרצות להקיא. גועל, גועל ועוד גועל. הטיפול של מאיה בנושא המם אותי. ההתכחשות להתנהגות של ג׳יה, ההתעלמות ממנה גם כשקמרון מצביע עליה בפניה, והעובדה שמאיה מפרשת את דבריו כשתלטנות וכרצון לשלוט בחייה, כל אלה מציגים אותה כצרת ראייה, נאיבית ולא בוגרת. סמנכ״לית שמנצלת עובדת שלה במועדון ואז מתייחסת אליה כאמצעי. והספר, במקום להסתכל לזה בעיניים, כמעט מחליק מעל זה בדרכו אל הדרמה הבאה.
גם הדמות של איליי, השותף ההומו של מאיה שלא משלם שכר דירה, לא ברורה לי. מישהו יכול להסביר לי מה תפקידו בעלילה מעבר לכך שמדי פעם, כשהיא מתמוטטת, הוא מכניס אותה למיטה ומכסה אותה? לא הצלחתי להבין במה הוא באמת עוזר לה, או למה הוא שם, מעבר לתפקיד הנוח של דמות משנה שזמינה תמיד כדי לאסוף את השברים של הגיבורה.
מעבר לזה, מאיה פשוט לא כתובה כדמות יציבה. מצד אחד היא אמורה להיות אשת קרח, אשת עסקים מתוחכמת ומבריקה. מצד שני היא היסטרית, מאבדת שליטה במהירות וחסרת יכולות ניהול בסיסיות. מצד אחד היא מוצגת כאישה חכמה. מצד שני היא לא מצליחה להתקדם בעבודה שלה, לא מצליחה לנהל את חייה, ולא מצליחה להבין מצבים פשוטים שמתנפנפים מולה עם שלט ניאון.
בקיצור, היא לא דמות מורכבת. היא דמות לא עקבית.
כן, קראתי את הספר במהירות יחסית, אבל זה בעיקר מפני שרציתי לעבור במהירות על הקטעים שגרמו לי לחלחלה. יש ספרים שקוראים כי הם סוחפים. יש ספרים שקוראים כי רוצים לדעת מה יקרה. ויש ספרים שקוראים כמו שמסתכלים על תאונה איטית: לא מתוך הנאה, אלא מתוך חוסר אמון שהדבר הזה באמת ממשיך לקרות.
ומישהו יכול להסביר לי את שם הספר? על הברכיים. מה הסופרת רוצה שנבין מזה? שהגיבורה נמצאת על הברכיים רוב הספר? שהגיבור נמצא על הברכיים רוב הספר? שהקוראת אמורה להיות על הברכיים ולבקש רחמים? איזה שם זה בכלל, ומה קרה בהוצאת מודן שגרם להם להוציא את הספר הזה, שנראה מתאים הרבה יותר לאזורי המדף של שלגי או אהבות?
בשורה התחתונה, על הברכיים הוא ספר עם רעיון בסיסי שהיה יכול לעבוד, אבל הוא קורס תחת דמות ראשית בלתי נסבלת, עודף דרמות, טיפול שטחי בהתמכרות, טראומה וניצול, וסיום שמבקש שנקרא לכל זה ריפוי. אני לא קונה את זה. לא את הריפוי, לא את ההתבגרות, ולא את “נחישות הלב”.
לפעמים לב נחוש הוא דבר יפה. לפעמים הוא פשוט מתעקש להישאר בתוך מערכת יחסים שכולם היו צריכים לברוח ממנה הרבה קודם.
על הברכיים/ מרדית ויילד
הוצאת מודן, 2018, 336 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
Bridge #1
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
