נוהל ויזתא מציג סיפור בגידה, ריגול, תככים פוליטיים ומאבקים בין שירותי הביטחון—כולם שזורים בסאטירה מושחזת. אך למרות ההבטחה לזעזע ולסחוף, הוא לא תמיד מצליח לשמור על איזון בין המתח לעלילה אמינה.
הדמות המרכזית, מזכיר הממשלה לשעבר, נשאב לתוך פרשה שלא ברור אם היא קונספירציה מבריקה או אסון בירוקרטי. הוא נסחט, מופעל, נדחק לפינה, ונאלץ למכור כביכול סודות מדינה לטובת המדינה. ככל שהעלילה מתקדמת, היא נעשית פרועה יותר, עד שהיא חוצה את גבול הסביר. בתחילת הספר, התחושה היא שמדובר במותחן פוליטי מתוחכם, אך ככל שהפרשה מסתבכת, היא מאבדת אחיזה בקרקע המציאות.
ברקע, עומד תיאור סאטירי ולא כל כך הזוי של ראש ממשלה אגוצנטרי ונרקיסיסטי המוקף בחורשי מזימות וקנוניות אותם הוא מתמרן לתועלתו האישית.
כשהדברים לא בדיוק מסתדרים כפי שראש הממשלה רוצה, הוא רומז בתמימות או בטיפשות על כוונותיו ומישהו כבר דואג לסדר את הדברים כך שמשאלותיו יתגשמו:
“”מה אתה אומר?” שאל ראש הממשלה את ראש השירותים החשאיים.
“מישהו ניסה לחסל אותו? מי עשה את זה?” “עבודה שלנו. ניסיון התנקשות מבוים שנועד להגביר את אמינותו בעיני הצד השני.”
“נו, והצלחתם?” ראש השירותים החשאיים לא היה בטוח שירד לסוף דעתו. “המבצע רק בראשיתו,” אמר לו. “מוקדם מדי להעריך.”
“לא, בחיסול,” אמר ראש הממשלה. “חלילה,” אמר ראש השירותים החשאיים. “הרי מראש התכוונו שזה רק ייראה כניסיון חיסול. נקטנו את כל האמצעים שאיש לא ייפגע.”
“חבל,” מילמל ראש הממשלה. “זה היה יכול להיות פתרון. אפילו רהביליטציה. היינו מפרסמים משהו ‘בעת מילוי תפקידו’, רומזים שלא ברח מהארץ. התיק היה נסגר. אף אחד לא היה מעז לשאול עוד שאלה על תרומות אסורות בלי לעמוד דקה דום לזכרו. למה זה לא עבד?” שב ושאל כמתעורר משרעפיו.
“זה היה מטען דמה, אדוני. לא היה חומר נפץ.” “הבנתי… ואין לכם אותו דבר בדיוק… אבל עם חומר נפץ?” “אדוני?””
הדיאלוגים החדים הם נקודות החוזק של הספר. הם מצליחים להעביר בצורה נהדרת את הציניות והכוחניות של הפוליטיקה הישראלית. משפטים שנאמרים עם חצי חיוך, שתחתיהם מסתתר איום ממשי על אדם לטובת מערכת שאינה יודעת לעצור. רגעים כאלה גורמים לקורא לחייך בעצב—כי הם מציאותיים מדי.
אבל מה שמתחיל כהבטחה למותחן פוליטי מתוחכם, נמרח ומקצין עד גבול ההזיה. יש נקודה שבה מתח עולה על גדותיו, וכאן זה קורה. כשהספר מגיע לשיאו, התחושה היא שהסופר לקח את העלילה רחוק מדי, עד לרמות שלא רק שאינן אמינות, אלא שהן גם מוציאות את הרוח מהמפרשים של הסיפור כולו. הסוף, במקום לספק תחושת סיפוק או זעזוע מחושב, פשוט לא נכון.
וזה מאכזב, כי היו לספר רגעים מעולים. אפשר היה למצוא בו חלקים שנראים כאילו נלקחו ישירות מהמציאות הפוליטית—אותה מציאות שבה בגידה, הדלפות ועסקאות אפלות הן עניין שבשגרה. אם הסופר היה נשאר בתוך המסגרת הריאליסטית, עם קצת פחות הגזמות ויותר חידוד של הדמויות והאירועים, הספר היה יכול לקבל 5 כוכבים בקלות.
בסופו של דבר, נוהל ויזתא הוא ספר שאפשר לקרוא, ליהנות מחלקים מסוימים בו ואפילו להעריך את הניסיון לייצר סאטירה פוליטית מושחזת. אבל הוא גם ספר שמותח את החבל יותר מדי עד שהוא נקרע. חבל, כי הבסיס היה חזק, אבל הסוף—בעיקר הסוף—מאכזב ומרגיז.
נוהל ויזתא/ אריה אלדד
הוצאת כנרת זמורה דביר, 2018, 400 עמ’
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
