קראתי פחות השנה. לא מתוך בחירה – פשוט ככה יצא.
מה שהתחיל בשגרה של ספרים, נסגר בדפדוף של חדשות.
ועדיין, מתוך המעט שקראתי, היו כמה שראויים להישאר איתי –
ספרים שהרגישו כמו יד מונחת בשקט על הכתף.
עדות אישית, קול פנימי, או שבריר זיכרון שנצמד –
הספרים כאן מביטים אחורה לא רק כדי לספר, אלא כדי להבין.
כל אחד מהם הוא מבט חד, כואב או מפויס, על החיים כפי שנחרטו בזיכרון.
כשהספרות מציצה במראה – נולדים סיפורים על קריאה, כתיבה וספרים עצמם.
לפעמים זה תעלומת רצח של סופר. לפעמים – מכתב אהבה למדף.
בכולם, הדפים הם גם התוכן וגם הכלי.